מדעי הרוח המזרחית

הרוחות המשוגעות בשישי גרמו לי לרגע לעסוק בענייני רוח 
 

אנחנו רגילים בארץ לרוחות קרירות ונעימות. דרום- מערביות, שמגיעות מהים. 

בריזה שמביאה איתה את הלחות והקרירות של הים.

החולות היפים שבמישור החוף מגיעים עם הרוח הזאת, במסע ימי ארוך ממדבר סהרה ועד לארץ הקודש.

 

 

בעונות מעבר יש ימים שבהם מגיעה אלינו רוח צפונית מזרחית.
קוראים לה גם שרקייה, שורוקו, או בתנ"ך רוח קדים.

כמו אלו שנשבו כאן ביום שישי, יבשות וחזקות.

כאלה שמייבשות הכל-  צמחים, ידיים, שפתיים ומצב רוח.

לפעמים הן מגיעות עם אובך שמקשה על הנשימה והופך את העולם לצהבהב ואיזושהי תחושת אפוקליפסה מסתורית.

הרוח החמה והיובש מגבירים את הסיכון לשריפות יער חורש ולהתייבשות של צמחים. כדי לשמור על הצמחים חקלאים רבים מקפידים לתחום את השדות ממזרח בעצים שוברי רוח.

תרבויות שונות התייחסו לרוח המזרחית כמייצגת את כוחות הטבע וחוסר השליטה של האדם, ולצד זה גם את התחדשות כח החיים במעברי העונות.

 
רוח הקדים בתנ"ך מחוללת אירועים דרמטיים: כחלק מעשרת המכות רוח קדים מביאה את נחילי הארבה למצרים, רוח קדים עזה קורעת את ים סוף לשניים ואולי המוכר לנו מהמציאות – רוח קדים חרישית מייבשת את הקיקיון של יונה הנביא עד שהוא שואל את נפשו למות.

וחידה לסיום- מי היא זו (דמות ספרותית נהדרת) שמגיעה בהפתעה עם הרוח המזרחית ועוזבת בפתאומיות כשהרוח הופכת למערבית?

 

 

יאללה, שיתחלפו הרוחות ונקבל רוח חדשה של חיים ושינוי. אנחנו זקוקים לזה.